לשתות העם. כלומר לשתיית העם, וכמוהו מקץ עשר שנים לשבת אברם פי' לישיבת אברם (רע"ס), ולדעתי בכוונה התחלף כאן השם במקור, להורות שלא הי' להם מים בשפע בכדי שיוכל כל אחד לשתות בכל עת שירצה, אבל לשתיי' מצומצמת הי' שם, כי המקור יורה על התמידית ומשיכת זמני, כמו צרור את המדיינים כלומר צרירה תמידית, וכן זכר את יום השבת זכירה תמידית, כמו שפירש"י שם, וע"ש מ"ש בביאור דבריו, ואילו אמר ואין מים לשתיית העם הי' משמעו שלא הי' אף לשתיי' מצומצמת או לפעם אחת, ובאמרו לשתות במקור משמעותו, שלא היו מספיקים לשתיי' המתמדת והולכת, אבל אם היו רוצים לצמצם עצמם קצת בשתיי' הי' מספיק להם לשעה. ולזה לא התעורר משה להתפלל מיד על חסרון המים אף אחר שרבו עליו בו, כי לא עביד קב"ה ניסא למגנא ולשנות דרכי הטבע בלתי בהכרח גמור, ורק אחר שהגיעו לחסרון המים בהחלט עד שצמאו אז עמד להתפלל:
ויאמרו. לא כולם הסכימו לדעה זו המגונית להריב עם משה, כי הי' להם מים עוד אף שהיו מצומצם מאד בשיעורו, רק קצת מהם שהיו בעלי ריב מצאו עלה להריב אף שהי' להם מים בצמצום, ועל אלה הנפרדים מן הכלל בדעות משובשות ומתחלפות זו מזו, אמר בלשון רבים ויאמרו. אמנם אח"ז בהגיעם לצער הצמאון שהיתה סבה לעורר כולם אל התלונה נאמר ויאמר בלשון יחיד. עיי' ר"י אדרבי:
ויצעק משה. לא היתה צעקתו על עצמו על שהתלוננו עליו ונתיירא שיסקלוהו, כי הם שאלו דבר שהוא הכרח לחיי אדם ואי אפשר בלעדו, וחלילה לו לעבד הנאמן בכל בית ה' שיתרעם על ישראל לפני ד', ויבקש לעורר מדת הדין על ישראל בעת צרתם הגדולה, ולזה אה"כ ויצעק משה אל ה' לא אלהים; אבל צעקתו זאת היא תפלה לעורר מדת הרחמים על ישראל להושיעם מצער הצמאון, וכ"א בספרי להודיע שבחו של משה שלא אמר הואיל והם מדיינים עמי איני מבקש עליהם רחמים אלא ויצעק משה. ע"כ. ואמר מה אעשה לעם הזה, הודיעני נא במה ארווה צמאון העם, הלא זה הוא היותר הנרחי לחיי אדם וצדקו מאד בתלונתם עלי, ואם יתאחר עליהם עוד מעט זמן בהתגברות הצמאון לא ירע בעיני אף אם יבזוני בתכלית הבזיון עד שיסקלו עלי אבנים מגודל צערם, כי אין אדם נתפס על צערו. ואין וסקלוני מאמר החלטי שבודאי יסקלוני (זיא ווערדען מיך שטייניגען), אבל הוא מאמר רשותי (מאֶגען זיא מיך שטייניגען), ראוי להם לסקל נגדי באבנים, כי רועה הצאן מחוייב לנהל צאנו על מי מנוחות לא במקומות אין מים. שרש סקל לא ישמש דוקא על המיתה, מדכתיב ויסקל באבנים את דוד (ש"ב ט"ז) ולא מת. וכשהמכוון המיתה בסקילה יבואר בו על הרוב, כמו וסקלתו באבנים ומת (עמ"ש מזה באמור כ"ד י"ד); הנה רועה הנאמן מאהבתו את ישראל דן אותם לכף זכות בתלונתם עליו והפך בזכותם, וקיבל עליו ברצון אף מכות ופצעים שיעשו בו בסקלם בו מגודל צערם, והצדיק אותם לפני ד' והשתדל בהתעוררות רחמים עליהם להושיעם מצרתם. וקיים בזה אבי הנביאים את אשר נצטווה, ככתוב (וארא ו' י"ג) ויצום אל בנ"י, שאמר עליו (בספרי פ' בהעלותך) א"ל היו יודעים בני סרבנים הם טרחנים הם על מנת כן תהוי מקבלין עליכם שהם מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים. ע"כ. והנה אף שלא אמר וסקלוני בדרך החלטה כ"א בדרך תנאי ורשות, מ"מ משה לגודל מעלתו מדהוציא מלה כזו בשפתיו, מצאו רבותינו לתפסו כאילו תבע עלבונו, עיי' ברבה ובמכדרשב"י. ויש למפרשים דרכים אחרים בזה:
אשר הכית. אמרו במכדרשב"י (בשלח לך קע"ד) משה לא הכה אלא בים, אלא יאור הוא דמחא אהרון על ידא דמשה ושוויא קרא דאיהו עבד, כהאי גוונא וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור ואהרן הכה, אלא על דאתא מסטרא דקב"ה קרי קרא הכות ה', לבתר קרייא בשמא דמשה. ולפי"ז תרגום הכית (האסט שלאגען לאססען) כפעולה מסבבת שהזכרתי לעיל במה תצעק אלי:
עמד לפניך. כל לשון עמידה המחובר בשם פנים יורה על עמידת השרות והעבדות כמו יעמד נא דוד לפני הילדים, העומדים לפניו, וחלילה לפרשו כאן ע"ד זה, כ"א מלת לפניך כאן משמעותו קודם, כמו לפני בוא יום ה', לפני שחת ה', להורות לפניו, וטעמו אהי' שם טרם בואך שמה (רל"ש). אמנם עדיין מלת עומד צריך ביאור אצלו ית', והרלב"ג אמר שהוא כלשון בני אדם, ואין זה מרווה צמאון הפשט, ונ"ל שהוא מן יעמוד לימין אביון, אף חכמתי עמדה לי, שענינם עמידת העזר (בייאשטעהען), ומלת לפניך הוא על העצם (פערזאֶנליכע געגענווארט) כמו, ופניך הולכים בקרב (ש"ב י"ז) דתרגמו ואת תהי אזיל, ונקטו בפניהם (יחזקאל ו') שפירש"י יתקטטו על עצמם, וטעם הנני עומד לפניך, אהי' לך לעזר (איך ווערדע דיר בייאשטעהען), כי אחרי שאמר משה מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני, אמר לו השם הנני עומד לפניך על הצור והכית, כלומר אנכי אהי' בעזרתך ולא תצטרך לירוא מהם ומהמונם, כי מיד יודע לעיני כל את מעשה ה' כי נורא הוא, ותפארתך בעיניהם, כי בהכאתך על הצור תוציא להם מים, ופעולה כזאת לא יוכלו עוד לייחסו אל משה, כ"א אל ההשגחה העליונה. ולהיות שמלבד העזר להנצל בל יפגעו בו, ישיג גם כבוד גדול, בעשותו לפני העם מעשה נפלא כזה, לכן שימש ע"ש העצם מלת לפניך, שיורה גם על הכבוד וההדור (אכטונג, אנזעהען) כמו לא תכירו פנים, פני הדור, ויתיצבו פנות העם:
ויבא עמלק וילחם. דרך המקראות לחבר שני פעלים יחד להורות על תכיפות שתי הפעולות וכמ"ש רז"ל על ויבא אל הגר ותהר, כאלו התחברה הביאה וההריון יחד שנתעברה מביאה ראשונה, וכ"א על ויגש יעקב ויגל כאלו הנגישה והגלילה באו תיכף זאח"ז בלתי השתדלות כח אל הגלילה (ערש"י במקומות אלה ובמ"ש), ויתכן שגם כאן חבר פעולת הביאה עם פעולת המלחמה להורות על תכיפות שניהם יחדיו, כמבואר במקום אחר, אשר קרך בדרך, כי לא נהג עמלק במלחמתו זו כדרך הלוחמי' שישלחו מקודם את שלוחיהם להודיע למתנגדם שיבא עליו להלחם שגם הם יכינו להתיצב נגדם, כי הוא בא על ישראל בפתע פתאם, כגנבים שודדי לילה, ולמהירות מלחמתו זאת מיד אחרי ביאתו באו שתי פעולות האלה תכופי' במקרא:
ירים משה. לרבותינו (ספ"ג דר"ה) לא היו ידיו של משה נוצחות המלחמה אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לא היו נופלין, והיתה א"כ הרמת ידיו של משה הוראה לבנ"י שיסתכלו כלפי מעלה וישעבדו לבם לשמים, ולזה היה עומד על הגבעה כדי שיוכלו לראותו כל ישראל, וכאשר ראו הרמת ידיו גם המה הסתכלו וכוונו לבם, ולא כן כאשר הניח ידו, ובפדר"א אמרו ראו את משה כורע על ברכיו והם כורעים על ברכיהם נופל על פניו ארצה והם נופלים ע"פ ארצה, וכתיב"ע כד זקף משה ידוי בצלוי, וכד הוה מנח ידו מן למצלייא; וכי תאמר למה לא תזכיר התורה רק הרמת יד שהוא הטפל והניחה העיקר שהוא התפלה והתחנה, כי באמת במלת ידו נכללה ג"כ התפלה, כי שרש יד הוראתו ג"כ התודה השבח וההלול כמו יכתוב ידו לה' (ישעיה מ"ד, כמ"ש בלך לך בהרמותי ידי), וכן כוש תריץ ידיו לאלהים תרגומו ירהטון למפרש ידיהון בצלוי, ומזה ונתתי להם בביתי יד ושם (ישעיה ) מלת יד הוא ג"כ ענין הלול ושבח, וכמו שבשאר מקומות מחוברות שתי מלות אלה לתהלה לשם, והוראתו ג"כ מענין זה ההכנעה לעבודת התפלה כמבואר (בצו באם על תודה, ומזה ובנ"י יוצאים ביד רמה), ויש א"כ הוראה תאומית וכפולה למלת, ידו, א' נשיאת כפים, ב' בתפלה, ותרגומו (האב זיינע האנד פלעהענטליך אויף):
וידי משה כבדים. בכל מקום נאמר בידים לשון נקבה, ידים שופכות, יד העדים תהיה בו, והיה ראוי לומר כאן כבדות לא כבדים, ויתכן לפי שבהרמת הידים התכוין משה בתפלתו להשפיע טובה וישועה, והיו ידיו בבחינת משפיע, לכן אמר בלשון זכר שהוא המשפיע. עמ"ש בהעלותך (י"ב ו') במראה אליו אתודע:
ויקרא שמו. קרא שמו של הקב"ה בתפלתו, כענין קראתי שמך ה'; ה' נסי, ה' יהיה רוממותי, כמו נתת ליראיך נס להתנוסס, כלומר ה' הוא מעלתי ורוממתי על כל מתקוממי, כענין ובשמך נבוס קמינו, וכמו ובשמי תרום קרנו (רע"ס):
כי יד וגו' מלחמה לה'. באורים שונים נאמרו ע"פ זה ולכלם יתנגד האתנח אשר יפסיק בין רישא לסיפא דקרא, לכן נ"ל להיות הנהגתו ית' בעולם התחתון הוא באמצעות השמים וחיליהם כפי מה שהשפיע בהם טבע מסודר לחייב באלה התחתונים מה שיורו צבאי השמים בתנועתיהם ובמצביהם, וע"כ כנו המקראות את הנהגתו הזאת בשם כסא, כמו השמים כסאי, ה' בשמים הכין כסאו, כי באמצעותם הכין כסא הנהגת טבע עולם התחתון, וזה גם כאן ענין כס יה; ושם יד כאן אינו חוזר על ה' כ"א על משה שנאמר עליו בענין זה וירם משה את ידו, והודיע משה לישראל במאמרו זה את תוכן המובן מהרמת ידו למעלה, כי היתה להורות שלא יעלה על לב בנ"י שיתגברו במלחמה זו מכח ידיהם וזרוע גבורתם תושיע למו, כ"א יד ה' תעשה זאת הוא יעשה להם חיל, עז"א, כי יד על כס יה. כלומר הרמת ידי אל השמים שהם כסא ה', היא היתה להורות כי מלחמה לה' בעמלק. כלומר הוא ית' ילחום במלחמה זו בעמלק, הוא ישלח עזרו מקדש וידכא תחת כפות רגלינו את המתקוממים האלה, (מלת על הוא במקום אל כבמקומות רבות), והוסיף עוד האיש האלהים להודיעם, שבכל דור ודור כאשר יעמדו השונאים עלינו לכלותינו הוא ית' יעמוד לנו למגן וצנה, ולעולם לא נשים מבטחינו אל הכנות טבעיות והשתדלות בני אדם, כי שוא תשועת אדם, ועזרתינו תמיד יהיה לנו מאל המושיע, וזהו שחתם "מדור דור":
